בהמשך לכתבה שהתפרסמה בThe Marker על תעשיית המוזיקה, דן ליאור תמאם, מנכ"ל איגוד התסריטאים בהבדל מהותי בין תעשיית המוזיקה לתעשיית הטלוויזיה. דבר המנכ"ל לשבוע השני של אפריל.
חברים יקרים, לפני שלושה שבועות התפרסמה הכתבה שזו כותרתה: "אנשים לא יכולים לדמיין את החיים בלי מוזיקה אבל ליוצרים אין כסף לעשות אותה". בניגוד למתרחש בתעשיית המוזיקה, תעשיית הטלוויזיה הישראלית עודנה מתגמלת את יוצריה בדרך כלל. מה ההבדלים בין התעשיות? איך זה שהיוצרים בתעשיית המוזיקה מצויים במצב כזה ואילו תעשיית הטלוויזיה על שלל הבעיות שאנו מתמודדים עימן מוסיפה להתקיים ולפרנס את יוצריה באופן יחסי?
בשתי מילים, רגולציה מאזנת.
רגולציה אשר מחייבת את גופי השידור לממן יצירת תוכן מסוגות מסוימות – דרמה ודוקומנטרי, בשפה העברית, הערבית והשפות האחרות מדוברות בישראל. הכל לשם קיומו של האינטרס הציבורי להתקיימותה של טלוויזיה איכותית – מפני שלא רוצים להגיע למצב המתואר בכותרת.
העתיד עשוי לצפון בחובו פתרונות טכנולוגיים מהסוג שהכתבה עוסקת בהם, מהבחינה הזו תעשיית המוזיקה מהווה מקרה מבחן, ללא ספק שאם תצלח דרכן של הפלטפורמות הטכנולוגיות הללו זה עשוי להגיע גם לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע.
אך יחד עם זה, עד שיימצאו מקורות כספיים אמיתיים למימון ורכישה של יצירה ישראלית פתרונות אילו מהווים לדעתי רק פתרונות זמניים, מעקפים של כשלי השוק המתפתחים בשוק היצירה, כשלי שוק שאינם חדשים רק לובשים ומחליפים צורה כל הזמן. הרי אמנות תמיד חיפשה לעצמה פטרונים.
איגוד התסריטאים, יחד עם איגודי היוצרים והעובדים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה פועל כל הזמן בניסיון לאתר מנגנוני מימון כאלה, בין היתר באמצעות מיסוי תשתיות הפס הרחב, תמיכת המדינה ביצירה הטלוויזיונית ועוד.
עקבו אחר ההתפתחויות, אני צופה שבשנים הקרובות נדע שינויים משמעותיים במנגנונים הכלכליים שמפעילים את שוק הטלוויזיה בישראל.
