התסריטאי אינו קלדן טיוטות ולא הנודניק שבועטים לשלום לפני תחילת הצילומים. הוא היוצר הראשי, הוא נושא על גבו את הסרט / מאמר מאת עירית לינור, 2008
ראשית, אני מודה שלא קראתי את מאמר האוטר של פרנסואה טריפו. שנית, גם בלי זה, קל להיווכח שטענתו של טריפו, על פיה הסרט הוא יצירתו האישית של הבמאי, וסרט הוא לבמאי מה שספר הוא לסופר – הפכה למוסכמה. סרטים רבים זוכים לאולטרא-קרדיט "סרטו של הבמאי", המצטרף אל אחיו הוותיק: "המפיק מציג". בעלות הבמאי על הסרט היא עניין חדש יחסית, והיא לא היתה מפריעה לי, אלמלא התבצעה על חשבון התסריטאים.
את עיקר היצירה הקולנועית מבצע התסריטאי. במאי קולנוע הוא ללא ספק אמן – אמן מבצע. אייזק שטרן, לא מוצארט. אני מתפעלת מבמאי קולנוע מוכשרים כשם שאני מתפעלת מזמרים, מנצחים ובמאי תיאטרון מוכשרים. אבל התסריטאי הוא אמן יוצר. גם המילון לטובתנו: יוצר הוא מי שבורא יש מאין. זה שממלא דף ריק בדיאלוגים, דמויות, מרדפי מכוניות. השאר מוסיפים את כשרונם לפיגום שמישהו הקים מאפס.
התסריטאי אינו קלדן טיוטות, ולא הנודניק שבועטים לשלום לפני תחילת הצילומים. הוא היוצר הראשי, הוא נושא על גבו את הסרט. ואם הוא לא היה מוצלח – לאף אחד לא היה אכפת מי זה השמן הזה, נו, אה – היצ'קוק.
כשאומרים את זה ליד במאים ומפיקים, מקבלים בתגובה שלל גניחות תדהמה על חילול הקודש, כאילו טענתי שהירח עשוי גבינה. אפשר לחשוב שמאז ברא אלוהים את הקולנוע, הוא ייחד לבמאים את מעמד הארכי-יוצר. הסרט שלו? כן, בטח. וטום קרוז יותר גבוה מניקול קידמן.
הכל מתחיל ונגמר בתסריט. במאים, מקופולה ועד הבן של השכנים שזה עתה התחיל ללמוד במגמת הקולנוע במקיף ג', נדרשים לשני כשרונות, החשובים הרבה יותר מחזונם הויזואלי. הם צריכים לדעת לבחור תסריט, ולדעת ללהק. אף במאי לא הציל תסריט רע ושחקנים גרועים. גדולי הבמאים לא יצליחו לטוות זהב מקש. נכון, במיטבם הם עובדים יפה עם מה שיש להם, מייצרים מרדפים, פיצוצים, ומירוצי חלליות שחבל על הזמן. אבל אם העלילה צולעת והדיאלוגים דביליים – זה מה שיישאר, עם כל הכבוד (הרב) שאני רוחשת למירוצי חלליות. אם אתם מתפעלים מטכניקה קולנועית מסחררת שהולבשה על תסריט גרוע, זכרו: הטכניקה משתכללת כל הזמן. כשהיא מתיישנת, הסרט יתעפש איתה. הוא ישרוד רק אם התסריט בעל ערך.
הבה ניקח, לדוגמה, סרט שדווקא אינו תלוי טכנולוגיה. "כנופיות ניו יורק", של הקב"ה מרטין סקורסזה. הסרט נראה בול כמו ספיישל "הולמרק", רק עם יותר ניצבים, ובמרכזו שני מחדלי ליהוק: קמרון דיאז וליאונרדו דיקפריו, ירחם השם.עשרים שנה חלם סקורסזה על הסרט, בנה סטים שנלקחו מהזיותיו המגלומניות של ססיל בי דה מיל, שפך מאות מיליוני דולרים – ורק שכח שצריך תסריט. הוא לא שכח, כמובן, לחתום על הסרט: A MARTIN SCORSESE FILM. כי בכל זאת, יש לו סדרי עדיפויות. לאחר הצפייה, תהיתי למה הזדרז ליטול לעצמו את כל הקרדיט. אני, במקומו, הייתי ישר מאצילה אחריות לתסריטאים. ברור שהסרט איום בגלל שהתסריט איום, ועשרה סקורסזים לא יכלו להציל אותו. באותה מידה ברור שבמאי שהיה חסר הכרה בזמן ישיבות הליהוק לא יכול להסתובב נפוח מרוב אוטריות.
אין לזלזל בסגל התסריטאים שהוציא תחת ידו סרט כל כך דפוק, עד שאין לו אפילו סיכוי להפוך לקמפ. מדובר בשלושה שאקלים. ג'יי קוקס כתב לסקורסזה את יצירת המופת "עידן התמימות", סטיבן זליאן אחראי ל"הבז ואיש השלג", "חניבעל", "משימה בלתי אפשרית", "רשימת שינדלר" – על זה הוא לקח אוסקר, אם זה אומר משהו (זה לא אומר כלום). קנת לונרגן כתב וביים את היהלום הצנוע "מישהו לסמוך עליו" – סרט שיש בו יותר יופי, תבונה ורגש מהרבה "סרטי במאי" עתירי קלוריות ואגו. אני משערת שבמהלך העבודה על פרוייקט "כנופיות ניו יורק" – כי זה אכן פרוייקט, ולא סרט – הועמסו טיוטות זו על גבי זו, כל תסריטאי בתורו תיקן את טיוטות חבריו עד שהכל התקלקל לגמרי, ואז סקורסזה אמר: "סמכו עלי, חברים. אני אוטר. יהיה אחלה". והלך לצלם.
המנהג על פיו מעבירים תסריט מכותב לכותב הוא משהו שלא עושים לבמאי. נכון, המפיקים יטרטרו אותו מהליהוק ועד חדר העריכה, אבל רק לעתים נדירות יכפו עליו עוד במאי שיקשקש לו על הסטורי-בורד ויביים לו סצינות מחדש. למה? כי הוא אוטר, והתסריטאי לא. אני מתערבת, שאילולא ריבוי התסריטאים, היה סיכוי לקבל תסריט יותר מוצלח. אילו גם התסריטאי היה נהנה ממעמד של אוטר, לא היה צורך בשלושה חבר'ה (ולפעמים יותר, עם או בלי קרדיטים) כדי לייצר פלופ אחד.
בהוליווד הקדמונית, כולם – במאים ותסריטאים – נהנו וסבלו מאותם התנאים: כולם פועלים שכירים שכותבים ומביימים מה שאומרים להם, ומשתחווים בכל פעם שארווין תאלברג או דייויד סלזניק באים לביקור. הוליווד עשתה גם אז סרטים גדולים, בלי כל הקשקושים על הבמאי-אוטר. אבל מתישהו, החבר'ה הנחמדים שצועקים אקשן, פשוט גנבו לנו את הסרט, ואנחנו עמדנו בצד ואמרנו: "וויי, איזה שוט!"
כמובן, יש סרטים שאין ספק למי הם שייכים. אם יושב לו אחד, רוברט רודריגז, מפיק, כותב, מביים, מצלם ועורך את "ספיי קידז" (אחלה סרטים, אגב) – מגיע לו. וכך גם לכותבים-במאים אחרים. אבל כשסקורסזה מקבל מג'יי קוקס תסריט גאוני ל"עידן התמימות", ובאמת עושה עבודה יוצאת מן הכלל מכל בחינה, זה עדיין לא נותן לו קושאן על הסרט. זה אומר שהפעם הוא בחר נכון.
תקרצצו כמה שתקרצצו על מיזנסצינה, פריימינג ותנועות מצלמה – גם במאים שמקובל לעבור לדום עם הישמע שמם, טובים כמו התסריט שלהם, וסרט כושל הוא קודם כל כשלון תסריטאי. קופולה, למשל, היה שותף לכתיבת רבים מסרטיו. כשג'ון מיליוס כתב איתו את "אפוקליפסה עכשיו", ניתנה לקופולה הזדמנות פז לספח את כל הקרדיט ולצאת מלך. הדרמה של קופולה, משתגע בפיליפינים, מנפח את ההפקה עם האובססיביות שלו, הותכה לתוך הסרט לבלי הפרד והוסיפה להילה המיתולוגית. כשהוא כתב וביים עוד גרישם בינוני, "מוריד הגשם", אף אחד לא עשה על זה סרט דוקומנטרי, ומעריציו סלחו על היעדר הגאונות מתוך הבנה שגם גאונים צריכים להתפרנס.
בעצם, הסרטים שנעשו לפי על פי ספריו של גרישם ממחישים נחרצות את המקום הנכון של הבמאי ביצירה הקולנועית. מי לא ביים גרישמים? פולאק, קופולה, פאקולה, אלטמן, שומאכר – וכל הסרטים יצאו אותו דבר. אף אחד מהבמאים (וגם מהתסריטאים) לא הותיר את חותמו, אף אחד מהם לא הצליח להתגבר על תסריטים יעילים וחסרי נשמה שנכתבו על פי ספרים יעילים וחסרי נשמה. גרישם נשאר היוצר האמיתי, והביס בקלות אוטר אחר אוטר אחר אוטר. מה הם לא עשו כדי להיות ראויים לבעלות על הסרט: פולאק תקע ליווי מעצבן של פסנתר ג'אז ב"הפירמה", קופולה כתב תסריט במו ידיו ופאקולה, ב"תיק שקנאי", ניסה להביא אותה בליהוק אתני מפתיע בצורת דנזל וושינגטון, ואחרי הכל, אפילו טריפו בעצמו לא היה מצליח לנחש מי ביים מה.
במאי גדול הוא קודם כל אדם שיודע לבחור תסריט גדול, וללהק אותו כמו שצריך. קופולה הגאון ניסה להחריב תסריט של ג'רי לייכטיג ואיילין סארנר – "פגי סו מתחתנת" – בעזרת ליהוק של צמד ההיסטריים ניקולס קייג' וקתלין טרנר. הסרט עדיין ענק כי התסריט מספיק טוב בשביל לכסות על חרפת המשחק. אז זה לא שקופולה גאון, כמו שהוא ניצל בידי התסריטאים. אבל הסרט הוא שלו, לא שלהם. למה?
גם כשקופולה נפל, היה תסריטאי שדחף אותו במדרגות. רק משוגעי קולנוע יתלהבו מתנועות המצלמה הוירטואוזיות ב"אחד מהלב". שאר האנושות תשאל, בצדק, מתי הסרט ייגמר, לעזאזל, והאם טרי גאר תירצח, מה שלפחות יהיה הפי-אנד. מעריצי הבמאים בכלל ומעריצי קופולה בפרט, שמחפשים – ומוצאים – גאונות בכל מה שהאיש עושה, יקראו לסרט כשלון מפואר או כשלון מעניין. אני הייתי קוראת ל"אחד מהלב" כשלון משעמם. הייתי אומרת "כשלון יקר", אבל אני השקעתי בו רק את מחיר הכרטיס, ולא את עשרות מיליוני הדולרים שקברו את האולפן שהפיק את הזוועה, אז מה אכפת לי כמה זה עלה. האם הגאונות של קופולה מתבטאת בכך שהחליט לבזבז תנועות מצלמה וירטואוזיות (אלוהים, כמה שאני שונאת את המונח) על תסריט דל ושחקנים דוחים? האם הסרט, אילו בויים בידי מישהו גאוני פחות, לא היה משתלב בכבוד ב"ראשון בדרמה"? ולמה הכישלון נזקף כולו לחובתו של קופולה? ארמיאן ברנשטיין כתב יחד איתו את "אחד מהלב". חברים, תנו לאיש את הכבוד המגיע ואמרו: ארמיאן, עשית חרא סרט.
נכון, אחת לכמה זמן ניתקל בתסריטאי כוכב. ויליאם גולדמן ("קיד וקסידי", "איש המרתון") הראשון לעבור את סף מליון הדולר. ג'ו אסטרהאז ("אינסטינקט בסיסי", ו"נערות שעשועים" שמוכיח שגם תסריטאים כוכבים יכולים לייצר ערימות זבל). ארון סורקין, שעשה לרוב ריינר את "בחורים טובים" ו"הנשיא מאוהב". רוב ריינר יהודי טוב ובמאי סימפתי. סורקין, לעומת זאת, מבריק. העובדה שתסריט שלו לא מזכה את הסרט בכותרת: "סרט מאת ארון סורקין" היא מגוחכת.
כשהם מסכימים איתי לחלוטין, ובמסגרת המאבק לשיפור תנאיהם, דרשו חברי איגוד התסריטאים האמריקני להכניס גם את התסריטאי ללשכה הקדושה של A FILM BY. הם נכשלו, בינתיים. אבל הקרב על המגה-קרדיט החל, ומכיוון שאיגודים מקצועיים אמריקניים הם לא ערימת אומללים כמונו, הם גם יצליחו, וחרפת שוד הסרט מהתסריטאי תעבור מן העולם, או לפחות תצטמצם, או שיותר ויותר תסריטאים יביימו בעצמם. הרבה יותר קשה לכתוב טוב מאשר לביים טוב.
אם בעולם הגדול יש לתסריטאים סיכוי לתפוס את מקומם הראוי, אצלנו האנומליה של מעמד הבמאים היא כפולה ומכופלת. ראשית, אין לנו מאסטרים. לא בגלל מחסור בכשרון אלא בגלל חסרון כיס. בשביל לפתח סגנון בימוי, צריך כסף. לא הרבה, אבל גם את המעט הזה אין לנו. וכשאין, עושים מה שאפשר כדי לשרוד על הסט. למשל, כשרני כרמלי ואני ביימנו את "בנות בראון", אימצנו את מה שכינינו "וואן-שוט קלאסי". דהיינו: נשארו לנו שלוש סצינות לצלם בסוף היום, ורק עשרים דקות לצלם אותן. אין זמן להזיז תאורה או לבנות דולי. מה עושים? וואן-שוט קלאסי, כמובן, בגירסה הישראלית. שלושה טייקים בלחץ, מצלמה על הכתף, ומקווים לטוב.
כשוודי אלן, להבדיל, ביים את "קליעים מעל ברודוויי" בוואן-שוטים שכל אחד מהם נמשך דקות ארוכות, עם המון שחקנים, היו לו מספיק ימי צילום להעמיד כל סצינה ולצלם אותה, ומדובר בסרט זול במונחים הוליוודיים. אני יודעת שאני אוהבת לצפות בוואן-שוטים מורכבים. אני חושבת שאני אוהבת לצלם אותם. אבל אני לא בטוחה, ואף פעם לא יהיה לי כסף לבדוק. אנחנו, הבמאים הישראלים, עדיין מתפללים לצלם חוץ-לילה כמו שצריך, ובינתיים רובנו מצלמים רוב הזמן לונג שוט ושני קלוז-אפים. אין לנו טביעת יד אישית, ומי שקופץ עם דובר קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת" והמצלמה הנעולה שלו, כדאי שיזכור שתקציב הסרט היה גדול יותר משל סרט ישראלי ממוצע, וכמו כן, נעילת מצלמה היא מניירה זולה (כלכלית), וגם לא ממש מורגשת. נראה אותו מביא אותה בוואן-שוט של עשרים דקות כמו שאלטמן עשה ב"השחקן", רק בשביל השוויץ, או הוואן-שוט של סקורסזה לתוך המסעדה ב"החבר'ה הטובים", ואז נדבר.
כך שכל מה שנותר לבמאי ישראל הוא לדעת לבחור תסריט, ולהשתדל לא ללהק את דפנה רכטר בתור אימא של מילי אביטל (ב"מעבר לים", כפי הנראה, רכטר ילדה את אביטל כשהייתה בת חמש). תמורת תרומתם הצנועה לתסריט, הם משוקפצים מעל ראשנו: לא רק שיש להם זכות ל"סרטו של", גם השכר, על פי הגדרה, גבוה יותר. מקסימום שכר במאי, על פי תקנות קרן הקולנוע, הוא 7.5% מהתקציב, ואילו תסריטאי – 4.5%. כמעט חצי. למה מה? הבמאי עובד יותר קשה? לא. ומצד הכסף, תרומת התסריטאי הישראלי גדולה יותר מזו של במאי, מכיוון שכל הקרנות מתבססות על התסריט בבואן לממן סרט. ליקטרתי כמה פעמים בקרן הקולנוע, ואף פעם לא קרה שתסריט בינוני יקבל תקציב בגלל הבמאי – בצדק, כמובן. בשביל סגנון כתיבה לא צריך דולי ומצלמת רחף. בישראל, יותר מכל מקום אחר, איכות התסריטאי קובעת את איכות הסרט, ולו מכיוון שלבמאי, גם אם הוא גאון, אין מרחב תקציבי לשדרג את התסריט. הבשורה הטובה היא שקשה גם לקלקל.
בשוק חופשי הכל יכול לקרות, כולל תסריטאי שמרוויח יותר מבמאי. אפילו באמריקה, הפנימו מזמן שתסריטאי סדרות הטלוויזיה חשובים יותר מהבמאים. בארץ – אנחנו עוד תקועים עם קונספציה שקרית מבחינה אומנותית ומקפחת מבחינה כספית. הקולנוע הישראלי אינו עסק פרטי. הוא ממומן מכספי ציבור, וההחלטה על חלוקת התקציב היא פוליטית, לא מצווה מדאורייתא. אפשר, וצריך, לשנות אותה.
