יו"ר איגוד התסריטאים ליאורה קמינצקי ומ"מ היו"ר עמית ליאור השתתפו בכנס התסריטאים הבינ"ל הראשון, שהפגיש תסריטאים מאירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. מסתבר שקשיי התסריטאי דומים בכל רחבי הגלובוס. ליאורה קמינצקי מספרת בטור מיוחד על רשמיה מהכנס, על השאיפה המשותפת להביא לשינוי במעמד התסריטאי, על ההתמודדות עם מהפכת האינטרנט ועל המאבק להשגת שכר הוגן
יום שישי 4 וחצי בבוקר אני ועמית ליאור נזרקים מהמונית בשדה התעופה בן גוריון הלומים מלילה קצר מידי. ב-8 בבוקר אחרי שהצלחנו להשלים חצי שעת שינה על המושבים האחוריים הריקים של טיסת אולימפיק אנחנו נוחתים באתונה, לוקחים מונית, תופסים אוטובוס, ומגיעים בעיניים טרוטות לאולם הוועידות של כנס התסריטאים הבינלאומי הראשון. זה אמור להיות אירוע היסטורי ואנחנו זקוקים בדחיפות לקפה. אחרי הקפה השני אנחנו מתחילים לראות שמסביבנו מסתובבים עשרות אנשים עם תגים כחולים ותכף כולם נכנסים לאולם הוועידה ומתחילים לדון במצב התסריטאות העולמי.
אחרי שעה של דיונים אנחנו מתחילים להרגיש בבית. איכשהו הכל נשמע ממש מוכר, אולי מוכר מידי, הקיטורים על מיקומו של התסריטאי בתחתית שרשרת המזון, האפליה הלא צודקת בין בימאים לתסריטאים, השיוך של הסרט לבמאי ולא לתסריטאי, או לפחות לשניהם, והתקציבים הציבוריים שבמקום להקצות יותר כסף לפיתוח מופנים בעיקר לעשייה של סרטים חצי אפויים שאף אחד לא רואה.
קטרינה ד'אמיקו מהקרן האיטלקית מספרת שהאיטלקים מפיקים 300 סרטים בשנה, שמתוכם 60% לא מופצים כלל. מישהי בקהל שואלת אם לא יעיל יותר להשקיע יותר כסף בפיתוח וכתיבת תסריטים טובים ופחות כסף בהפקת סרטים גרועים וזוכה למחיאות כפיים סוערות. גם באירופה מסתבר לא מפנים מספיק משאבים לכתיבה ובכנס נשמעת דרישה ברורה לשינוי.
דייויד וויס, יהודי חובש כיפה מהWGA מספר שבהוליווד לא מפיקים יותר תסריטים מקוריים. שם המשחק הוא תסריטים שמבוססים על קומיקס, משחק מחשב או אפילו צעצוע פופולרי. מקדם השיווק הפך לקריטי ובמצב של משבר כלכלי אף אחד לא לוקח סיכונים כספיים. באווירה זו מנסים לקצץ גם בעלויות ההפקה וההצעות לקיצוץ נשמעות בפיו כמו מערכון אבסורדי. "הכי טוב זה לקצץ את המערכה האחרונה", אומר וויס, "כי היא בדרך כלל הכי יקרה אבל אז לא יהיה לסרט סוף, אז אולי את המערכה הראשונה? אבל אז אף אחד לא יבין מי נגד מי, אז אולי לקצץ את המערכה האמצעית, שממילא הכי קשה לכתיבה והכי פחות מלהיבה. זהו, מצאנו: סרט של שתי מערכות – פתיחה וסוף ולעזאזל האמצע! "
בפאנל העוסק בשאלת האוטר וחלוקת הקרדיטים אני מבחינה שהתסריטאים האמריקאים, מדברים אחרת מהאירופאים. הם פחות מתלוננים, יותר שמחים בחלקם. יושב פה סקוט אלכסנדר, התסריטאי של "לארי פלינט" ו"אד ווד", הוא והשותף שלו לכתיבה חתומים על סרטים שכל העולם יודע ומכיר, ולא ממש איכפת להם שעל הסרט כתוב סרטו של מילוש פורמן או טים ברטון. פיטר הדג'ס, התסריטאי והבמאי של "רסיסי אפריל" ועוד, מציע לכל מי שרוצה קרדיט בלעדי ושליטה אמנותית לעבור לכתיבת ספרים כי בקולנוע זה פשוט לא עובד ככה.
אך אחרי חצי שעה של האזנה לתסריטאים האירופאים גם האמריקאים מתחילים לחשוב שאולי זה לא בסדר הקרדיט של "A film by", שמיוחס רק לבמאי. הטענה שמדובר בכלי שיווקי וששמו של הבמאי פשוט מוכר כרטיסים הופכת לקריאה גורפת של באי הכנס למתג את התסריטאי ולהפוך את שם התסריטאי לכלי שיווקי אפקטיבי.
מאוחר יותר מתפתח דיון על פיתוח ועריכת תסריט בטלויזיה ואיך זה שבכל אירופה אנשים שלא מבינים דבר ובכל זאת מעירים הערות אידיוטיות, ואיך הדרך היחידה להתמודד איתם זה לשחק את משחק ההנהונים – אתה מהנהן ונותן לצד המעיר את התחושה שההערות נורא מעניינות, ואז הולך הביתה ומנסה למזער את הנזק שמנסים לעולל לתסריט שלך. מישהו קורא לחינוך מחדש של מנהלי מחלקת הדרמה בערוצי הטלויזיה האירופאים. ושוב האמריקאים, כדרכם, הרבה יותר פוזיטיבים. הם עובדים בצוותים והערות זה דבר נפלא, הם אומרים, התסריטים רק משתבחים אל מול ההערות ובכלל, בטלויזיה שלהם התסריטאי הראשי, שמכונה ה-"show runner", הוא המלך.
האמריקאים ככלל מודאגים פחות מבעיות של כבוד או העדר כספי פיתוח בקרנות. אין להם קרנות בכלל. הם עובדים בתעשייה שמנוהלת ע"י חברות ענק שנסחרות בבורסה והמשבר הכלכלי מדאיג אותם הרבה יותר משהוא מדאיג את האירופאים. האמריקאים מספרים שמספר שעות הדרמה בטלויזיה קוצצו מאוד, המפיקים העצמאיים קרסו ואפשרויות התעסוקה לכל העוסקים בענף – תסריטאים, במאים ומפיקים גם יחד פחתו מאוד. בהוליווד, כאמור, מפיקים היום רק סרטי ענק ילדותיים ויקרים להחריד, שמופקים ע"י קונגלומורטים מפלצתיים. הפירמידה הופכת תלולה מאי פעם: מעט אנשים יגרפו את כל הקופה, האחרים ירעבו ללחם.
שוק ההפקה מאבד את האמצע שלו. מופקים רק סרטים יקרים להחריד שמופצים בשיווק גלובלי אגרסיבי או סרטים זולים להחריד שמופצים באינטרנט. כל מה שבאמצע נמחק.
ג'קלין וודמן מהאיגוד האוסטרלי טורחת להפנות את הזרקור לנתונים המפתיעים של שנת 2008: מסתבר שהרווחים מסרטים לא קטנו אלא דווקא עלו, אבל הכסף אכן הגיע לפחות ידיים. היא מדברת על תעשיית התוכן במונחים של כלכלה גלובלית ומראה כיצד הסכמי הסחר העולמיים ניסו ועדיין מנסים להצר את ידיהם של יצרני התוכן המקומיים ולהעביר את השליטה בתכנים ובכסף שניתן להפיק מהם לקונגלומורטים בין לאומיים. היא מוצאת חן בעיני, כי היא מבינה את התמונה הגדולה. בהפסקה אני יוצרת איתה קשר ואנחנו מחליפות כתובות וכרטיסי ביקור.
כתיבת תסריטים ומהפכת האינטרנט
אפרופו תוכן, כמובן שאחד מנושאי הדיון הלוהטים בכנס הוא מהפכת האינטרנט, העולם החדש שמאיים לכרות את הענף שעליו יושבים לא רק תסריטאים אלא גם במאים, מפיקים, וכל מי שעוסק בקולנוע ובדרמה. הקהל הרחב מוריד תכנים בחינם, אין מודל כלכלי לאינטרנט ולא ניתן לשלוט בשידורים ובהכנסות.
יומי אייני, אנגלי צעיר ממוצא ג'מייקני, עם ראסטות וחיוך רחב מנסה להרים את מפלס האופטימיות. הוא קורא לצאת מהדפוסים הישנים ופשוט ליצור. הוא טוען שכותבים יכולים להפיק את הרעיונות שלהם באינטרנט ולהצליח. הוא מספר בהתלהבות על סדרת משטרה אינטראקטיבית שהשיק באינטרנט. בשיאה של הסדרה אחד הצופים הגיע במפתיע לאתר הצילומים והציל ממוות את אחת מהדמויות הפיקטיביות. בעקבות היוזמה של אותו צופה/ משתתף נלהב נאלצו התסריטאים לשנות את התסריט מהיסוד, ואיזה יופי!
הקהל המבוגר באולם נע בכיסאות בעצבנות. אלף אנשים שכותבים תסריט ביחד לא נראה להם כמו מתכון לאמנות גבוהה במיוחד. מישהו מחזיר לדיון את המודל הכספי. מסתבר שיומי מימן את הסדרה מכיסו בכ-20,000 פאונד אחרי שמכר יצירות אמנות שאסף בהיותו סטודנט, לא לפני זמן רב, ושעדיין לא הרוויח עליה לירה אנגלית אחת.
קלי סוויני – מאתר ביבו bebo אומרת שהפיתרון לכסף אמור להגיע מספונסרים מסחריים, ושוב מועצת הזקנים נעה בחוסר נחת: איך היא לא רואה את הסכנה שבשיעבוד האמנות שלך לקוקה קולה או לאיזה תאגיד אחר שיחתור תחת התכנים של היוצרים וישעבד אותם לתוכן שיווקי או פרסומי.
מישהו אחר מציין שהוא כבר 10 שנים שומע על מהפכת האינטרנט ויש לו הרגשה שהדיון לא השתנה במשך כל הזמן הזה. כבר 10 שנים שאין כסף באינטרנט. מישהו אחר מציין שמהפכות מתבשלות במשך הרבה זמן , ומתרחשות במשך מספר ימים. כך יהיה גם עם האינטרנט. המהפכה האמיתית תקרה ברגע שאצל כל הצופים המחשב יהיה מחובר לטלוויזיה בסלון. האנגלים מעדכנים שהמהפכה מתוכננת לכריסמס 2011. בתאריך זה אמור ה"BBC" להתחיל לשווק קופסא קטנה שתכניס את האינטרנט לכל מסך בכל סלון בממלכה המאוחדת.
בהפסקה אני מתחברת עם הנציגים של הWGA, איגוד התסריטאים האמריקאי. אני רוצה לסדר את עניין הזכויות של תסריטים ישראלים שנמכרים לרימייק בארה"ב. לא יתכן שהתסריטאי האמריקאי יזכה בכל התמלוגים על משהו שתסריטאי ישראלי כתב במקור. אחרי שיחת מסדרון לא ארוכה במיוחד מסתמנת דרך לפיתרון הבעיה. החלפנו כתובות וכרטיסי ביקור עם נציגי ה-WGA כדי להמשיך את הקשר עד לפיתרון הבעיה, ועמית ליאור אומר לי שברגע זה אנחנו יכולים ללכת לנוח כי מדובר בהישג משמעותי לאיגוד התסריטאים הישראלי, שהצדיק את המחסור בשינה ואת הצרבת – תוצאה של חמש מאות כוסות הקפה שצרכנו מאז הבוקר.
הפאנל המסכם
למחרת הדיונים ממשיכים. אנחנו הרבה יותר עירניים וכבר יש לנו גם כמה חברים חדשים. אמנם דיויד וייס נעדר מפאת השבת, אבל כל המנהלים האחרים של האיגוד האמריקאי נמצאים שם .לוואל פיטרסון מהWGA איסט, שאל אותי על מה אני עומדת לדבר בפאנל המסכם שהוא אמור להנחות. אני נזכרת שהבטחתי בתכתובת עם המארגנים לדבר בפאנל המסכם על ההתרשמות שלי מהארוע. אני מנסה במהירות לגבש הרשמים בשביל ההרצאה, ואומרת שאני חושבת לדבר בשבחה של סולידריות וכמה שזה מרשים להיות באולם אחד עם כל כך הרבה תסריטאים ואיגודי תסריטאים (28 איגודים שמייצגים 9000 תסריטאים רק מאירופה). חשבתי לעצמי שרק דבר אחד מציק לי – למה כל האנשים המוכשרים האלו מעדיפים להתלונן במקום להכיר בכח של עצמם ולנסות לקחת את מה שמגיע להם.
הדיונים ממשיכים לאורך היום ואנחנו ממשיכים להתעמק בהבדלים שבין הארצות השונות. מסתבר שהקולנוע הפולני והגרמני נמצאים בפריחה מטורפת. עמית מזכיר לי שקמינצקי זה במקור שם פולני ובטוח שלסבתא שלי יש סיפור נסתר בבוידעם שניתן להפוך לתסריט. לאחרונה האולפנים הגדולים מאמריקה התחילו להפיק בגרמניה סרטים לקהל המקומי שחוזר בהמוניו לבתי הקולנוע. גם בגרמניה יש לי שורשים, אני אומרת לעמית, והאמת שגם באירן, אבל הקולנוע האיראני לא שלח אף נציג לכנס, ככה שאין לי אפשרות לברר מה האפשרויות שלי בטהרן.
בכלל, אני אומרת לעמית, אין בכנס אף תסריטאי אסייתי (מלבדנו) ואין תסריטאים אפריקאים, ופתאום זה נראה לי מוזר שהכנס מכנה את עצמו כנס התסריטאים העולמי בעוד שמדובר בכנס של העולם המערבי השבע.
המחשבה הזו מתחזקת כשהיום גולש לדיונים על שיווק וקאמרון מק'קראקן מPathe מציין, שהדמוקרטיה של האינטרנט היא רק דמוקרטיה לכאורה. זה אמנם נכון שכל אחד יכול להעלות יצירה שלו לרשת, אבל כדי לגרום לצופים להגיע אליה צריך לסגור דילים עם מנועי החיפוש הגדולים ולהשקיע בפרסום. בסופו של דבר הרשת מסתמכת על להיטים שצריך לשווק ולדחוף. הפלורליזם הוא רק פלורליזם לכאורה. תיאוריות "הלונג טייל" הגורסת שליצירה יש אורך חיים אין סופי בגלל שאחרי ההקרנה בקולנוע היא הולכת לטלויזיה ומשם לדי. וי. די. ומשם לאינטרנט החזירה את נשמתה לבורא .
צ'אק סלוקום מה WGA ווסט מספר בהקשר של השביתה של איגוד התסריטאים האמריקאי, שההערכה היא שגם בעוד 5 שנים מעכשיו ההכנסות מהאינטרנט לא יגיעו ליותר מ-10% מכלל ההכנסות, והשביתה היתה למען העתיד הרחוק . קאמרון מPathe מסכים שיש מעט מאוד הכנסות מהאינטרנט, אבל מוסיף שכל ההכנסות ממקומות אחרים הצטמצמו אף הן. המצב לא טוב….
התקציב של האמצע עומד להעלם, יהיו סרטים מאוד זולים וסרטים מאוד יקרים. במקביל התקציבים של השיווק ילכו ויגדלו ! השכר של התסריטאי כנגזרת של התקציב יצטמצם בהתאם להצטמצמות התקציב… אין ספק, הקטסטרופה בדרך !
כריסטיאנה קאלאס נשיאת הפדרציה שואלת האם זה הסוף של מפיקים עצמאיים, וצ'אק סלוקום אומר שהגדולים יחפשו תמיד את העבודה הכי זולה שאפשר להשיג ושהאיגודים כולם צריכים לשתף פעולה שזה לא יקרה.
הדיון ממשיך לחברות התמלוגים ושיטות גבייה ובעיות גביית תמלוגים באינטרנט. נאמרים כמה דברים מעניינים על גבייה ממי שמעלה תכנים לרשת ולא מהאנשים שמורידים אותם. אני פותחת את המחשב הנייד וכותבת מייל עם הפרטים ליהלומה לוי ולאבי שמש מתל"י, זה יכול לעניין אותם..
בסוף מגיע הפאנל המסכם. אני מתיישבת בזהירות קצה הבמה וכל ראשי האיגודים החשובים מדברים על המסקנות והיעדים והעבודה שצריכה להעשות. מדבר ראש האיגוד האיטלקי, שמבקש לתקן את הרושם שכל מה שנעשה באיטליה גרוע. ראש האיגוד הצרפתי מבקר את תיאוריות האוטר, ראש האיגוד האנגלי הוא איש איגודים מובהק שכמו יצא מסרט של קן לואץ', וזה הברזילאי שכותב טלנובלות מסביר איך דווקא התסריטאי של הטלנובלה מחזיק את המפיקים במקום הכי רגיש. המנחה החביב מגיע אלי ומבקש שאספר קצת על האיגוד הישראלי.
לא ממש התכוננתי לזה, אבל אני מתחילה בנושא שאני יודעת שיעניין את התסריטאים האירופאים ומספרת שקרן הקולנוע הישראלית העלתה לאחרונה את אחוזי התסריטאי בסרטים מ5% ל6% והשוותה בין אחוזי התסריטאי המפיק והבמאי ברווחים. האירופאים שהתלוננו על אפליית התסריטאי בקרנות שלהם יכולים להשתמש בקרן הקולנוע הישראלית כדוגמא לפריצת דרך אפשרית. באולם מולי מתחילים דיונים והתלחשויות, נראה שחלק גדול מהנוכחים התעורר פתאום לחיים.
כיוון שנראה שמעניין להם לשמוע את מה שיש לי לספר אני ממשיכה ומתארת את המאבק של האיגוד לקבלת תמלוגים מהוט לפני מספר שנים. אני מספרת גם על על המאבק האחרון על הפקות המקור מול הרשות השניה והזכיינים, על ההתאחדות של כל האיגודים, ההקמה של ממ"ה, על השלטים, הלפידים, הכרוזים וההפגנות, ואיך כשלא דיווחו עלינו בחדשות שלוש חברות איגודים פרצו לאולפן החדשות של ערוץ 10.
האנשים באולם פורצים במחיאות כפיים ספונטניות. פתאום כולם רוצים לשמוע מה יש לנו להגיד, וכבר מדברים איתי שאני אכתוב על האיגוד שלנו לאתרים של איגודים שונים ומזמינים אותי ואת עמית לוועידה בדבלין. גם ג'קלין וודמן מאוסטרליה אולי תבוא לישראל, כדי ללמוד מאיתנו איך לנהל מאבקים. לכולם יש פתאום ברק נעורים מחודש בעיניים ו"תחי המהפכה! "
בקוקטייל הסיכום מגיע אלי תסריטאי יווני שמספר שבקרן היוונית התסריטאי מקבל רק 3% ושבהשראתנו יש לו את הכח להילחם בזה, וכמוהו גם תסריטאי פולני שגורר אותי לדבר עם מי שמממונה על תקציבי הקולנוע הפולני. בין כוסית אוזו אחת לשניה, אני מדברת עם תסריטאים השד יודע מהיכן, שרוצים לשמוע על האיגוד שלנו ועל המאבקים שלנו. עמית אומר שרשמית הפכנו למסמר המסיבה, ושהרגע לפרוש הוא תמיד בשיא, לפני שמישהו יזכיר את דו"ח גולדסטון או לפני שהאוזו יכריע אותנו ונתחיל לדבר שטויות.
