"בראשית היה הסמן המהבהב וחושך על פני המסך – ויאמר התסריטאי יהי סיפור, יהי תסריט, יהי סרט." נקודת מבט אישית של התסריטאי עמית ליאור, על הוויתו של התסריטאי ועבודתו
אין ספק שהקולנוע הוא האמנות השתופית מכל האמנויות. הוא משול בעיניי לקרקס נודד, עם משאיות נוסעות, עשרות פועלים שפורשים מחנות, מפיקים, פועלים ואמנים שמתמחים איש איש באמנותו, יוצרים שניחנים בדבר הזה שנקרא "ויז'ן" וטאלנטים שבורכו בכישרון המופלא להביא אותו לכדי מימוש. הצלחתו של סרט כרוחה בכך שכל מי שנוגע בו, מנערת המים ועד השחקן האחרון יעשו את מלאכתם במסירות, נאמנות ואהבה – ובסופו של דבר מה שעולה למסך זו בכחנליה של כישרון של בוראי עולמות שמאגדת בתוכה את נשמותיהם וכישרונם של כל מי שנגע ביצירה.
אבל היחיד בתהליך הזה שמתמודד עם בריאת היש מאין – ומתוקף כך זכויותיו, חובותיו ושלל מכאוביו – הוא התסריטאי.
רק מי שכותב מכיר את אימת המסך הריק, את התסמונת המחרידה שקוראם לה "בלוק כתיבה", את הרגעים המביכים כשהילדים שלך או בת זוגך מדברים איתך ואתה עושה עצמך מקשיב ומהנהן, אבל בראש אתה באמצע סצינה לא פטורה או רעיון חדש, במרחק שנות אור ממי שניצב מולך ומצפה לשיח אנושי, או סתם שתעביר לו את המלח.
את הסטודנטים שלי אני מזהיר שתסריטאי הוא אדם שמסתובב כל חייו בתחושה של ילד שלא גמר שיעורים. תמיד יש שם איזה מפיק שמחכה לדרפט נוסף, בימאי שמבקש שכתוב לסצינה, או אתה עצמך, שמרגיש שהמבנה עוד לא מספיק מדוייק, שהדמות עוד לא מספיק עמוקה, שהעולם שבראת עוד לא הבשיל לכדי יקום מדויק שבו כל פרט נע בו בהרמוניה והשלמה. כי זה מה שמצופה ממך כתסריטאי של פיצ'ר, לברוא עולם שבו במשך 90 דקות עד שעתיים יסופר סיפור עם הגד עמוק ואוניברסלי, שייגע בשאלות הכי עמוקות ובסיסיות של מהות האדם והעולם שאנחנו חיים בו. אתה נע על ציר שבין המודע לתת מודע, דולה ממעמקי ההיסטוריה והפסיכו הפרטיים שלך את הרגעים הכי כמוסים ואישיים ומנסה לעצב אותם לכדי עולם חדש, סגור, מובנה, מדוייק בגורל הסיפורי והפילוסופי שלו, שייתקשר עם הצופים, יבדר אותם, יגרום להם להזדהות, לחשוב, להרגיש וללכת הביתה עם הנס הזה שנקרא קתרזיס. והדרך להגיע, או לפחות לשאוף לכל אלו כרוחה בהרבה דם יזע ודמעות.
כל סרט שכתבתי לקח בין 3 ל-5 שנים עד שהפך לסרט. תסריטאי של פיצ'ר הוא רץ למרחקים ארוכים, בדרך הוא נתקל באין סוף מהמורות, לא פעם מאבד את בטחונו ביצירה, חוכך בדעתו אם באמת יש לו משהו משמעותי להגיד או שיהיה מישהו בקצה שזה בכלל יעניין אותו.
ואם צלחת את כל אלו ויצרת את היצירה שאתה חושב שראוייה להגיע למסך, מזומנת לך ההבנה שמה שיצרת הוא חסר משמעות, כי תסריט מגירה משול לזרע שלא מצא ביצית – ועד שלא ימומש הוא לא יקיים את יעודו. ואז אתה עומד בפני הטראומה הגדולה מכולן, להעביר אותו הלאה. כמו אם שילדה תינוק ונדרשת לתת אותו לאימוץ, אתה מקווה שהוריו החדשים, מחנכיו וחבריו ינהגו בו כבוד ויסייעו לו להתבגר ולפרוח לכדי ייצור יפה שכל תקוותיך וחלומותיך התגשמו בו.
לפעמים קורה הנס כשמה שבראת מקבל טיפול משובח והופך להיות עוד הרבה יותר טוב ושלם ממה שחלמת, כי כל אלו מהקרקס שסיפרתי עליו קודם הוסיפו עוד ועוד נדבחים והעשירו את יצירתך בכישרונם, עולמם ונשמותיהם.
ולעיתים קורה האסון שאין כל קשר בין מה שראיתי בדמיונך, קיוית, ציפית, ייחלת והתפללת, הוא מה שהגיע למסך – ואתה בוש ונכלם ומקלל את היום שבו נולדת.
לא קל להיות תסריטאי, זה אחד המקצועות הקשים ביותר שיש. מצד שני אני לא מכיר שום חוויה דומה לרגע הזה כשפתאום צץ לך רעיון לסרט ואתה מתחיל להפליג על כנפי הדימיון ולחזות חזיונות. את האושר שאתה מרגיש כשכתבת סצינה שגרמה לך להתרגש, רפליקה שנגעה בעומק הוויתך, משפט שקרע אותך מצחוק מול המחשב. אני לא מכיר ריגוש שמשתווה לחדוות יצירה – או שום תחושת גאווה כמו זו שאתה מרגיש כשאתה יושב באולם חשוך, רואה קהל נהנה ויודע שכל זה התחיל מאותו רגע בזמן שהרגשת דחף לכתוב סרט, מאותו סמן מהבהב על המסך הריק שקרא לך לצאת לדרך ולהתניע את כל התהליך המופלא.
אז מה שנותר לי ביום כזה הוא לאחל לכולנו להמשיך לסבול בהנאה, לכתוב סרטים תוך שאיפה למצוינות ולקוות שכל מי שקשור לתהליך ואלו שאמורים ליהנות מהם בקצה, יידעו להעריך, להוקיר ולתגמל את תפקידנו ומקומנו בקרקס הזה.
עמית ליאור
